דירות או לא להיות

אחת הבעיות הגדולות בישראל היא מחסור בדירות באיזור המרכז. מחירי הדירות האמירו בשנים באחרונות באופן משמעותי, ולזוגות צעירים קשה מאד לקנות אפילו דירה קטנה ללא משכנתא משעבדת לשנים ארוכות. אכן, המדינה מדברת על עידוד תושבי המדינה לעבור לפריפריות, לגליל, לנגב, אך חוסר מחפיר בתשתיות בסיסיות, ככגון תחבורה נוחה למרכז, מרכזים נותני שרות (תרבות, רפואה וכו) וחוסר במקומות עבודה, מבטלים אופציה זו לרוב תושבי המדינה.
ישנן לא מעט סיבות למחסור הדיור במרכז. קבלים בונים בנייני מגורים המיועדים רק לעשירון העליון. המדינה לא מפשירה שטחים לא ירוקים לבנייה נוספת. אך נקודה נוספת חשובה היא שיהודים מחו"ל רוכשים דירות כהשקעה או כדירות נופש בתל אביב, ירושלים, נתניה, אילת ועוד. התוצאה היא גם עלייה במחיר הדירות וגם בניינים שלמים העומדים ריקים כל השנה, או למעט שבוע או שבועיים שבהם בעלי הנכס נופשים.
אני מעלה כאן רעיון בכדי למנוע תופעה זו. אני מציע שחצי מכל הדירות בבניין מגורים יהיו חייבות להמכר למשפחות שיעברו לגור בדירות אלו. בחצי השני הקבלן יעשה כרצונו: הן ימכרו להשכרה, לקונים מחו"ל וכולי. אבל השאר ימכרו למגורים.
נכון, רעיון שה דורש עיבוד לפני שיוכל להחקק כחוק במדינה, אבל אני חושב שהרעיון הוא צעד חשוב לשמירה על אכלוס מרכזי הערים ועל מחירי דירות נורמליים.

...תחשבו על זה

על החינוך

נו, מה עוד אפשר לאמר על החינוך בישראל ועל המשבר הנוכחי בבתי הספר והאוניברסיטאיות?
שזוהי תוצאה של הזנחה פושעת של ממשלות ישראל ב10-15 שנים האחרונות?
שדרושה השקעה יוצאת מגדר הרגיל, ולכן מגדר תקציב הממשלה, כדי להטות את הדרך בחזרה למסלול תקין? אה כן, יש כסף לזה, אם לא ידעתם, אם לא שמתם לב. יש בסוף שנה זו עודף תקציבי של כ8 מיליארד שקלים. אז למה לא להשקיע אותם בחינוך הקורס? מכיון שעדיף להחזיר איתם את החוב הציבורי, שהכמות שמוחזרת עבורו בכל שנה נראת מספיקה לחלוטין (ראו את סגסוג המשק). למען האמת, אני מתחיל לחשוב שאולי כדאי לקצץ בגובה החזר החוב השנתי לטובת שיקום המדיניות החברתית. שהרי מי שמרוויח מהחזר החוב הם לא אנחנו, הציבור הפשוט, כי אם בעלי ההון. אז שנה אחת יאיימו, ואולי אף יורידו את דרוג האשראי שלנו. אז מה? אז כל מיני מדדים שמנותקים מהעם יראו על האטה כלכלית, כמו מדד המחירים לצרכן, שכמעט לא עולה למרות שלציבור הפשוט סל הצריכה עלה בכ15% השנה, וזה כיון שמחירי הדירות או הטיסות ירדו בגלל ירידת הדולר. מצד שני, את מליארדי השקלים שיתווספו למשרדי הממשלה השונים נרגיש ישירות, לדוגמה בהחזרת הקצבאות לנכים, קשישים ועניים, לרמה שניתן בעזרתה להתקיים בכבוד.
ובכן, מדברים על הצורך בכיתות קטנות יותר (עד 20 תלמידים בכיתה) - אני בעד! על העלאת שכר המורים ב20-30% - אני בעד לפחות 50% אם לא יותר. על דבר אחד לא שמעתי שמדברים במסגרת התקשורתית, לפחות לאחרונה. לא מדברים על הצורך להחזיר את הכבוד למורה בכיתה, על הצורך להחזיר למורה את היכולת להטיל מרות. צריך שינוי, או יותר נכון חזרה אחורה לתקופה בה למורה היה גב והכלים להשליט סדר בכיתה. היום כל הורה חושב שהילד שלו הוא מרכז העולם (שמותר לו לאיים על המורה אם מתחשק לו), והמערכת מקבלת זאת ואף קבעה זאת כסטנדרט. אז, גבירתי שרת החינוך, אדוני יו"ר אירגון המורים (וששר האוצר ישב בצד ויקשיב בלבד), נא לפעול לתקן מצב בלתי נסבל זה.

דיבורים או מעשים

אני רוצה להתחיל את הבלוג שלי בהתייחסות שלנו לדברי הפוליטיקאים.

כדוגמא, אקח את ראש הממשלה אהוד אולמרט. עד עכשיו, כל מה שהוא נאם לגביו בלהט, בתקיפות, לא בוצע, לא התקיים בסופו של יום. למשל, מלחמת לבנון השניה (נשמיד את חזבאללה) ותוצאותיה או הציפיות הראשונות מועידת אנאפוליס (הזדמנות נדירה...) והנמכת הציפיות עד לועידה עצמה, שהסתיימה ללא כל משמעות מלבד התקווה שתחילת המשא ומתן עם הפלסטינאים (והסורים) ישא פרי. מצד שני, מה שאולמרט לא דיבר עליו הביא לתוצאות לא רעות: התקיפה בסוריה, הירידה באבטלה (אם להאמין שיש קשר הכרחי בין שלילת הזכאות לדמי אבטלה ומציאת עבודה חדשה).

מה זה אומר? מצד אחד, אם אולמרט מדבר על משהו בהתלהבות, צריך להבין שזה לא יקרה. עדיף פשוט לא להקשיב למה שיש לו לומר (אני לא שמעתי אף אחד מהנאומים באנאפוליס). מצד שני, אין לנו שום דרך לנחש מה השקפותיו המדיניות, כלכליות, חברתיות, בטחוניות וכו של ראש ממשלתנו, כיון שכל דבריו לא שווים כלום. לכן, מסוכן להצביע עבור אדם כזה, כיון שאיננו יכולים לדעת אם הוא מייצג את השקפת עולמנו. זו הרי מטרת הבחירות בדמוקרטיה יצוגית. נצביע עבור מי שאנו מאמינים שייצג את השקפותינו הכי טוב. אם לא ניתן להאמין לו, אסור להצביע לו, למרות שפעולותיו האחרונות מתאימות לדרך מחשבתינו.
כמובן, אולמרט הוא רק דוגמא קיצונית. לדעתי פשוט אין לו שום אידאולוגיה שלפיה הוא פועל ולכן הוא משנה את פעולותיו לפי צו השעה. ביבי וברק (ואוי ואבוי עמי איילון) הם, לטעמי, דוגמאות נוספות לאחד בלב ואחד בפה. עם ביבי יש הבדל קטן. פעולותיו של ביבי הן מספיק עיקביות לאורך השנים, שאת השקפת עולמו, לפחות הכלכלית, אנו כבר למדנו ממעשיו - קפיטליזם דורסני על חשבון כל דבר (חינוך, בטחון וכו). אפשר בשקט להתעלם בדבריו ולהצביע לו אם זו השקפת עולמך. ברק לעומת זאת הוא אניגמטי. אין לי טיפת מושג מה השקפת עולמו, במיוחד מכיון שמעשיו לא תואמים את דבריו.
מי כן השתדל לפעול בהתאם להצהרותיו? אריאל שרון. גם ציפי ליבני פועלת על פי עקרונותיה המדיניים (למרות שאכזבה אותי כשנשארה בממשלת אולמרט למרות הצהרותיה). מצד שני של המפה, שלי יחימוביץ עובדת קשה לממש את תפיסתה הסוציאל דמוקרטית (וזה לא קל בממשלה שרובה לא סוציאליסטית במעשיה), וגם מרצ (תספרו את מספר החוקים החברתיים שהעבירו לעומת מפלגות אחרות שמנופפות באותו דגל).
אז, בבחירות הבאות (לא, אני לא מאמין שהן יתקיימו בשנה הבאה) תסננו את כל מי שדרכו לא ידועה, שדבריו לא משקפים את מעשיו. תתעלמו מתשדירי הבחירות (לא צפיתי בהן אף לא פעם אחת בבחירות האחרונות) ותשפטו אותו לפי ההיסטוריה שלו. אולי כך פוליטיקאים ישתדלו להיות אמינים יותר, והכסף המבוזבז על פרסום יושקע בדברים חיוביים יותר.